שילוח הקן

שילוח הקן

אם אין למשלח מה לעשות עם הגוזלים וממילא יחזירם לקן, האם עדיין חובה עליו לקיים מצות שילוח הקן?

הרב יעקב אפשטיין | תשרי-חשוון תשס"ה

 

שאלה

בחדר מדרגות, בבית משותף, בנתה סנונית הרפתות את קינה. שומעים משם צפצוף גוזלים.

האם אחד הדיירים חייב לקיים בהם מצות שילוח הקן? אם אין למשלח מה לעשות עם הגוזלים וממילא יחזירם לקן, האם עדיין חובה עליו לקיים מצות שילוח הקן?

 

פתיחה

גדרי מצות שילוח הקן צריכים לימוד והבהרה המצוה היא לא לקחת את האם על הבנים, אלא לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הבנים. המצוה היא מצות עשה[1], אם לקח את הבנים קודם שילוח היא הופכת להיות לאו הניתק לעשה. השאלה היא: האם לפני שפגע בלאו, מוטלת עליו חובת קיום העשה ככל מצות עשה: אם נגדיר את המצוה כמצוה חיובית מוטל עליו לקיימה ולחזר אחריה, אף אם אינו מעוניין בבנים. אולם אם הגדרתה מצוה קיומית, דהיינו שאינו מחויב בה אא"כ הוא מעוניין בבנים. אזי במקרה שמשלח את האם ולא לקח את הבנים, האם הוא מקיים מצות עשה? או שמא אין המצוה קיומית והיא תלויה ברצונו ללקיחת הבנים, ואם אינו זוכה לעצמו בבנים הוא פטור מעשיית המצוה לגמרי.

 

שילוח הקן מצוה חיובית או מצוה קיומית?

נאמר במסכת חולין (קלט ע"ב):

"תנו רבנן: כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת"ל כי יקרא - במאורע לפניך"

עולה מפשט הברייתא שאין המצוה חיובית, ואין מוטל עליו לחפש קיני ציפורים כדי לקיים את המצוה. 

הרי"ף והרא"ש (שם) פסקו את הברייתא כלשונה, אולם הרמב"ם  השמיטה. הסמ"ג רמז עליה בקצרה: "שמצות שילוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן שנאמר כי יקרה דרך מקרה", וכן הנ"י כתב: "שומע אני שמצוה לחזר אחר מצות שלוח תלמוד לומר כי יקרא במאורע דבר הכתוב לכשיקרא", וכן המאירי כתב: "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזור אחריה, ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם, או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו שנאמר כי יקרא" (וכן כתב בס' החינוך מצ' תקמה).

 

בשו"ת תורה לשמה (נכתב כנראה ע"י הבן איש חי, סי' רעז) כתב:

"שאלה: מצות שלוח הקן שהיא יקרה מאד שמצינו במדרש שאמרו בזכותה יבא המשיח בב"א, למה אין החכמים והיראים מחזרים עליה לקיימה, כי היה מן הראוי לחזר ולחפש במקומות שדרך העופות לקנן כדי לקיימה. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה. תשובה: מצוה זו לא אמרה רחמנא אלא היכא שתבא לידינו בדרך מקרה דכתיב כי יקרא ולא רצה שאנחנו נחזר ונחפש אחריה כדי למצוא אותה, והכי איתא בגמרא דחולין... ולפ"ז אותם המתחסדים לחזר בהרים וגבעות כדי למצוא שלוח הקן הם עושים הפך דברי הברייתא הנזכרת כי אין צריכים לקיים מצוה זו אא"כ היא תבא לידם מאיליה ".

וכן דברי המקנה בקידושין (מא ע"א ד"ה מצוה) שתרומה ושילוח הקן לא הוי מצוה חיובית אלא קיומית, שאם רוצה לאכול פירות יש לו להפריש תרומה. (הו"ד בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ג - אה"ע סימן ז).

 

מתבאר כי לרוב הראשונים וכ"מ באחרונים, המצוה היא קיומית ואין חיוב לחזר אחריה ע"מ לקיימה, אולם אם ארע ופגע צריך לקיים את המצוה. יש מקום לברר את שיטת הרמב"ם שהשמיט ברייתא זו.

 

האם חובה לשלח כאשר פגע בקן?

לפי מסקנת השאלה הראשונה שהמצוה היא קיומית ואינו צריך לחזר אחריה, האם כשפגע בקן חובה עליו לקיימה. ניתן לומר שחובה עליו לשלח ואין תלות בשאלה מה יעשה בבנים, וניתן לומר שאף אם אינו זקוק לבנים צריך לזכות בהם כדי לקיים את המצוה. מאידך אולי רק אם רוצה את הבנים חובה עליו לשלח?

בשאלה זו נחלקו האחרונים: בשו"ת חכם צבי (סי' פג) סבר ששילוח האם היא החובה, אבל את הבנים רשאי ליטול ורשאי לשלח:

"ע"כ כשמשלח האם, אף אם ששילח הבנים קיים מצות שילוח שהרי חיובא הוא לשלח אף לאחר ששילח הבנים וחיובא היינו מצוה, ומה שאמרה תורה הבנים תקח לך הוא רשות כענין ששת ימים תעבוד וששת ימים תעשה מעשיך שאינן אלא רשות".

כ"כ בשיורי ברכה לרב חיד"א (סי' רצב אות ב) בשם מהר"י עייאש בספרו שבט מיהודה (דף לג ע"ב). אמנם בבית לחם יהודה (ריש סי' רצב) נראה שחולק על החכם צבי בשתי נקודות: ראשית לדעתו צריך לקחת את הבנים. ועוד לפי הזוהר צריך לחזר אחר קן ע"מ לשלח ולקחת את הבנים:

"ולי נראה... ללמוד מהזוהר דצריך דווקא ליטול הבנים אף שאין למדין לענין דין מספר הזוהר ה"מ מה שהוא נגד הגמרא שלנו אבל אם אין מפורש בגמ' יכול ללמוד. והב"י הביא כמה פעמים הזוהר בטור א"ח. דכ' הזוהר בזה הלשון: כשאתה לוקח הבנים מן האם הולכת וצועקת ומלאך הנקרא עוף כו' ומכח זה נעשה התעוררות למעלה, גם לרחם עלינו בגלות. משמע דצריך ליקח דווקא הבנים  דאם שלח הבנים ג"כ אינה צועקת".

 

בחידושי רעק"א לשו"ע (יו"ד סי' רצב) כתב: "בת' חו"י (סי' סז) העלה דבקרה קן צפור מחוייב להזדקק לה ולשלוח האם ואין רשאי לילך לדרכו" ובמוסגר נכתב שכ"כ בחכם צבי.

החוות יאיר כתב בתשובתו כי לפי תוס' כלל אין חייב לשלח, אולם בסיום תשובתו כתב:

"ונחזור לענין השאלה אם מחויב להיטפל, נראה דדקדוק נכון הוא מה שיש לדקדק מגמ' יכול יחזור בהרים וכו' דמוכח דכי יקרא מיהת מחויב ליטפל, והכי מסתבר לטעם שכתב בזוהר שהוא כדי שהעוף אֵם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה וע"י כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות. ומה שהוכחנו מדברי התוס' היפך זה, הלא אין דברי התוס' מוכרחין דאפשר לפרש כמ"ש הרשב"א… , לכן נ"ל דחייב להיטפל ולקיים מצות ה' ולא יהא אלא ספק שראוי לחוש ולהחמיר בכל דבר." 

כן סיכם החת"ס (או"ח סי' ק) את דברי החוות יאיר שחייב לשלח את האם לכשיקרה לפניו וליטול את הבנים (אף שאינו צריך להם),  אף בערוך השולחן מסכים עם החוות יאיר (רצב, א-ד).

נראה שבין לשיטת החכם צבי ובין לחו"י, צריך לשלח ואינו יכול להתעלם. אולם לפי החכם צבי יכול לשלח אף את הבנים, ואילו לחו"י צריך ליטלם כדי לקיים את המצוה. 

בפתחי תשובה (סי' רצב ס"ק א) לאחר שהביא את דברי החוות יאיר הוסיף:

"ועי' בספר משנת חכמים ריש הל' יסוה"ת צפנת פענח שם אות ה' שכ' דכמו שאמרו בציצית דליכא עונש כ"א בעידן ריתחא ה"ה בזה אם רואה קן ואינו נזקק לשלח את האם מענשי ליה בעת ריתחא אבל ליכא עונש כמו בעובר על מ"ע המוטל עליו דמ"ע היינו אם לקח האם והבנים ע"ש".

הרי שאף שהיא מצוה קיומית כציצית, כשם שבציצית עונשים על ביטולה ה"ה על מצוה זו.

בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן ק) האריך, ובתוך דבריו כתב:

"ולכאורה משמע קצת דתליא בפלוגתא, דלר' יהודה דס"ל שלח מעיקרא משמע א"כ עיקור מצוה הוא השילוח אפילו לא ירצה ליקח בנים, אך למאי דקיי"ל כרבנן דשלח תשלח לא אתי אלא לאינתוקי לאו דלא יטול, א"כ עיקור קרא אינו המ"ע אלא הלאו, שאם בא לזכות בקן ציפור לא יטול האם על הבנים ואם עבר ונטל יש תקנה בשילוח ואין שום חיוב להדר אחריו, ובזה נקל ליישב סתירות הנ"ל ואין להאריך.

ועיין רמב"ן בנימוקי חומש שלו [דברים כ"ב - ו'] כתב עפ"י רמב"ם במורה נבוכים וכ"כ בס' החנוך להרא"ה [מצוה תקמ"ה] בטעם המצוה ההיא שלא נתאכזר לעקור אם על בנים... והנה לפי טעם זה מבואר דאם אינו צריך לבנים, לא מיבעיא דאינו מחוייב לשלח האם אלא אכזריות נמי עביד, ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר אדרבא נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים על מגן (=לחינם) לגרש האם מעל בניה וצער בע"ח דאורייתא, אלא שכתב רמב"ן שלא הגיעו רחמיו על ב"ח אם הוא לצורך האדם, אבל אם איננו לצורך אדם שאינו צריך לבנים – אכזריות היא זו לגרש האם מעל בנים".

החת"ס מסיק שלרבנן אין חיוב אף בנקרה לפניו קן ציפור, אא"כ רוצה את הבנים, וכל מצות שילוח היא לנתק את הלאו כדי שלא יעבור בלקיחת הבנים, ומוסיף החת"ס:

"...אע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כזוהר הנ"ל, וידוע היכי דפליגי הנגלה עם הנסתר אין לנו עסק בנסתרות והנגלות לנו ולבנינו".

עולה מדברי החת"ס שאין כל מצוה אפילו קיומית לשלח את האם, אא"כ רוצה לזכות בבנים, והש"ס חלוק על הזוהר ופוסקים כמו הש"ס. אמנם אם נבאר את הזוהר כפי שכתב החוות יאיר שרק במאורע ולא כמצוה חיובית אינו חולק על דברי הש"ס.

נראה לענ"ד שכהבנת החת"ס סבר הרמב"ם, ולכן השמיט את תחילת הברייתא ש"יכול יחזר...", כיון שאין חיוב השילוח חל אא"כ רוצה בבנים,  ממילא אין משמעות ל"כי יקרה" במובן של חיוב[2]. כן פסק בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' רכג), וכן סבר החזו"א (יו"ד סי' קעה אות ב) כמו החת"ס.

לסיכום פרק זה:

לפי החוות יאיר אם נקרה לפניו קן חייב לקיים את המצוה לשלח את האם ולקחת את הבנים, וכך הוא מבין את הדין העולה מהזוהר. ומביא את התוס' ממנו עולה שאין כלל מצוה חיובית של שילוח, אלא רק מצד הניתוק ללאו. לפי בית לחם יהודה עפ"י הזוהר המצוה היא חיובית וצריך ליטול את הבנים ולא לשלחם.

לפי החכם צבי משמע שהמצוה היא קיומית וחובה עליו אם נקרה קן לפניו, אולם אין צריך לקחת את הבנים אלא יכול לשלחם ובכך ג"כ מקיים את המצוה.

לפי החת"ס משמע כתוס',  שאין צריך לשלח אא"כ רוצה ליטול את הבנים, וכ"כ החזו"א.

 

סנונית הרפתות – עוף טהור?

מצות שילוח הקן נוהגת רק בעוף טהור וכך פסק בשו"ע (יו"ד סי' רצב ס"א) על פי המשנה בחולין (קלח ע"ב):

"שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור, אפילו אם האם טרפה. ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, חייב לשלח".

האם סנונית היא עוף טהור?

דין הסנונית נידון במסכת חולין (סב ע"א), אולם למעשה הזיהוי אינו ברור כיון שיש מיני עופות דומים (טסית, סיס). כך כתב הרשב"א (תורת הבית בית שלישי שער ראשון, בבית הקצר עמ' 130 הוצ' וואלדען):

"סנונית הדרה בבתים אם כריסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה, ובמקומות האלו לא ראינו מי שנהג בהן היתר אף בכריסה לבנה".

גם רבינו ירוחם (נט"ו ח"ה) כתב שהסנונית מותרת, אבל העם נהגו בו איסור, והמהרי"ק (סי' קנח) אסרם. הפר"ח (יו"ד סי' פב ס"ק ט) כתב שנהגו לאוסרה משום חשש לחילופים[3]. ולמעשה אנו נוהגים בעוף זה כעוף טמא, וע"כ אין בו כלל מצות שילוח הקן.  

 

מסקנה

במקרה שלפנינו ישנו ספק ספיקא: ספק כמי מהפוסקים לפסוק במידה והוא אינו רוצה בביצים או בגוזלים. אף אם נסבור כחו"י והחכם צבי שחייב בשילוח  אף אם אין צריך להם, ספק אם סנונית הרפתות היא עוף טהור, וע"כ אין  חייבים בשילוח במקרה זה. 

 


[1] ביחס לברכה על מצות שילוח הקן עי' שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רפג), שו"ת בנין ציון (החדשות סי' יד) ופתחי תשובה (יו"ד סי' רצב ס"ק ב).  

 

 [2]הרמב"ם כתב בהל' שחיטה (פי"ג ה"ג): "בא אחד וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה". וצריך להבין שלוקה על שלקח את הבנים בתחילה ולא תיקן בשילוח האם, מפני שאחר שילחה או פרחה מעצמה. וקשה, והרי  סו"ס האם פרחה או אפילו שולחה ע"י אחר, וא"כ מדוע עבר על מצות שילוח? ונראה שכיון שהוא עצמו אינו המשלח עובר בלאו. ומכאן הערה כנגד המערבים את טעמי המצוה בגדרי המצוה. שהרי בין לטעם הרחמים על העוף ובין למטעימים כדי לחנך אותנו לרחמים, הרי סו"ס האם שולחה ומדוע ילקה. הא קמן שטעמי מצוות לחוד וגדרי הלכה לחוד, ואין לערבם זב"ז.

 

[3] ראה: ד"ר זהר עמר: "הדרור והסנונית במסורת ישראל", מסורת העוף עמ' 69-84, ושם "מצות שילוח הקן" עמ' 222-242.