בית המדרש הנשי

בית המדרש הנשי

נפשן של נשותינו ובנותינו חשקה בתורה. זוהי עובדה קיימת. בדורנו, שבו האישה מתקדמת בכל תחומי החיים ופתוחה להשפעות מתחלפות. עליה לבנות את אישיותה הרוחנית בצורה עצמאית

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | אלול-תשרי תש"ע

 

א. תלמוד תורה לנשים

נפשן של נשותינו ובנותינו חשקה בתורה. זוהי עובדה קיימת. [הכנס הגדול, שנערך בחודש סיון תשנ"ט בירושלים, הוא אחת הדוגמאות לכך. מספר המשתתפות שהיה כפול מהמתוכנן הפתיע את היוזמות. אולם מי שמכיר את נשות דורנו איננו מופתע]. יש צימאון נשי אמיתי ללמוד תורה. מתקיימת בהן ברכתו של אותו צדיק, החפץ-חיים, שפסק להלכה (בספרו "ליקוטי הלכות" לסוטה כ ע"א, ד"ה מכאן) שלא ייתכן מצב מעוות שבו נשים רוכשות השכלה כללית ואינן מרחיבות במקביל את ידיעותיהן התורניות[1]. הדבר דומה לכוס זכוכית (מהסוג הישן) שמזגו לתוכה בבת אחת מים רותחים. שכבה אחת של הכוס מתרחבת במהירות בעוד ששכבה אחרת נשארת ללא שינוי. הפיצוץ בלתי נמנע. לכן פסק החפץ חיים שהמציאות החדשה מחייבת לימוד תורה לנשים. אין לפטור אותן מכך, כפי שהיה נהוג בדורות הקודמים, שבהם היו הנשים ספונות בביתן ועסקו במשק הבית בלבד. יראת השמים שלהן לא הייתה זקוקה למזון רוחני נוסף. המסורת שעברה מאם לבתה ואווירת הבית היהודי הספיקו לכך. אולם לא כן בדורנו, שבו האישה מתקדמת בכל תחומי החיים ופתוחה להשפעות מתחלפות. עליה לבנות את אישיותה הרוחנית בצורה עצמאית.

           

גם לפני החפץ-חיים פסקו הפוסקים שאישה חייבת ללמוד תורה כדי לדעת כיצד להתנהג כיהודייה כשרה (עי' מגן-אברהם סי' מז ס"ק יד). אך המצב החברתי החדש, שבו אישה תופסת מקום שווה בחיי ההשכלה והחברה הכלליים, מחייב העלאת מדרגה גם בלימוד התורה. אישה זקוקה ללימוד תורה לא רק כאמצעי להכרת היהדות וקיום המצוות, אלא גם כערך עצמי, כמזון רוחני לנפש. לא יתכן שמקורות יניקתה הרוחניים של האישה יהיו מקורות זרים בלבד (גם אם אינם שליליים). עליה לפתח את עצמה מבחינה רוחנית. לכן על האישה לקבוע עתים לתורה כל יום, לא רק כדי לרכוש ידע נוסף ביהדות, אלא גם כדי להתפתח מבחינה רוחנית ולהעשיר את עצמה במקורותיה האינסופיים של התורה. עליה לא רק למנוע ניוון רוחני אלא גם להתקדם, לפחות בקצב שבו היא מתקדמת בהשכלתה, בניסיונה המקצועי, ובקידום מעמדה הכללי, אם לא יותר. אמנם אין כאן מצווה מפורשת מהתורה; אך יש כאן בהחלט מצווה טרומית, שבלעדיה אין אפשרות לקיים חיי תורה ומצוות ולפתח את האישיות הרוחנית של האדם. מקורה אולי בפסוק: "נעשה אדם"! גם האדם עצמו חייב להיות שותף בבניין אישיותו. מבחינה זו, יום של ביטול תורה הוא חור באישיותה של האישה; ויש להתייחס אליו במידה מסוימת כ"ביטול תורה", על-אף שאינו "ביטול תורה" במשמעות המקורית של המושג. אין כאן ביטול בידע התורני, אך יש כאן ביטול באישיותה הרוחנית של האישה.

           

ואף על פי שאין ראיה לדבר, רמז יש לדבר, שלעתיד לבוא תהיינה הנשים מלומדות. הרי הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ז ה"א; ועי' מו"נ ח"ב פרק לב) סובר שנביא הוא:

"אדם הממולא בכל המידות האלו שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשבי הזמן... אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכיסא.... והרי הנביא יואל עומד ומנבא "ונבאו בניכם ובנותיכם".

(ומכיוון שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר, חייבים אנו לומר שאף הנשים תהיינה מלומדות בתורה כך שתוכלנה לזכות לנבואה).

           

ואכן אנו עדים לתנופה גדולה בתחום לימוד התורה לנשים. מכללות ומדרשות קמות, מתרבות ומתמלאות ועוד היד נטויה. יש גם יבול ספרותי מבורך. נשים כותבות מחקרים ומאמרים בכל תחומי התורה. בתנ"ך, במדרש, במחשבה, בהגות וגם בהלכה.

 

ב. איזה בית מדרש נחוץ לנו?

השאלה שצריכה לענ"ד להישאל היא: איזה בית מדרש נחוץ לנשותינו? האם בית מדרש אליטיסטי, שיטפח למדניות, הבקיאות בש"ס ובפוסקים, או שמא צורך השעה הוא בית מדרש עממי שיקיף שכבות רחבות באוכלוסיית הנשים ויאפשר לנשים רבות ככל האפשר לפתח את אישיותן הרוחנית? בית המדרש הגברי בנוי בעיקרו לפי הדגם הראשון. מטרת העל שלו - להצמיח תלמידי חכמים גדולים בתורה. אמנם לא כל הלומדים בו זכו להגיע למדרגה גבוהה. אך עצם האווירה התובענית דחפה גם את החלשים יותר לשאוף לרמה רוחנית מתאימה. עם ישראל הרוויח בכך שני דברים: גם גדולי תורה וגם שכבה גדולה של שוחרי תורה.

           

בית המדרש הנשי אינו חייב - וגם אינו יכול - לחקות את הדגם הגברי (בכלל, חיקוי אינו דבר רצוי. כל אדם צריך להתאים לעצמו את הבגד ההולם אותו. ויתכן שאף עניין זה כלול באיסור "לא ילבש"). לאישה יש ייעודים נוספים בחיים, חשובים לא פחות: להיות אם לילדיה ורעיה לבעלה. התמסרות רבה לייעוד אחר עלולה לפגוע באימהותה ובנשיותה. הדבר נכון לכל מקצוע תובעני, ועל אחת כמה וכמה ללימוד הלכה, התובע את כל אישיותו של האדם למשך שנים רבות יומם ולילה ללא הפוגה.

           

אישה פטורה מלימוד תורה, בין היתר בגלל הסיבה האמורה. אמנם בימינו אישה חייבת להיות קשורה לתורה כדי לטפח את אישיותה הדתית; אולם המזון הרוחני לטיפוח זה אינו חייב להיות דווקא עיסוק מעמיק בסוגיות הלכתיות עם ראשונים ואחרונים. יש תחומים רבים בתורה המשמשים מזון לנפש הצמאה ומתאימים יותר למטרה זו מאשר הלכות תאורטיות ומסובכות. אמנם לפי הצורך והמשיכה הנפשית יש מקום גם לעיון בהלכה; אולם מכיוון שהזמן שאישה יכולה להשקיע בלימוד תורה מוגבל, מוטב לה שתנצל אותו ללימודים שמועילים לה יותר ומהנים אותה יותר[2].

 

ג. מבנה אחר של בית מדרש                        

לענ"ד בית המדרש הנשי חייב להיות שונה מהותית מזה הגברי בכל התחומים: התוכניים והצורניים, הכמותיים והאיכותיים. חיקוי לא יצלח פה. יש צורך בחשיבה יצירתית.

המטרה העיקרית הניצבת כיום בפנינו היא להעמיד בפני נשים דתיות מודרניות רבות ככל האפשר אתגר של שאיפה רוחנית. 1) עליהן להעמיק את אמונתן הדתית. 2) להבין יותר את מילות התפילה ולקיים את חובתן זו כהלכה (כידוע, בדורות הקודמים נשים פטרו את עצמן בתפילה סמלית אחת ביום; בימינו אין לפטור נשים במינימום זה)[3], 3) להרחיב את מושגי הצניעות בנוסף על שאלות הלבוש, למכלול ההתנהגות הראוותנית בחברה בכלל וביחסי שני המינים בחברה המודרנית הפתוחה, עתירת הגירויים בפרט. 4) עליהן ללמוד הלכות ורעיונותיהן א. כדי שתוכלנה לקיים את המצוות ביתר מוטיבציה, ב. כדי לדעת כיצד לשאול שאלת חכם, דהיינו השואלת צריכה עצמה להיות חכמה כדי לשאול שאלה כהלכה, בחינת שאלת חכם חצי תשובה. אין שום מניעה עקרונית לכך שאישה תעלה מעלות נוספות, אולם אין להציג בפניה מעלות אלה כדרישות מחייבות.

           

מעל לכל - על האישה המודרנית לקבוע לעצמה את סולם העדיפויות הנשי בקיום המצוות. כמדומני שבלהט הוויכוח על מעמדה הדתי של האישה, נשכח היסוד הגדול שעליו בנתה האישה את עולמה הרוחני בכל הדורות: החסד. האימהות - לפי הבנתי - אינה מצטמצמת בגידול המשפחה בלבד. היא המרכיב העיקרי במנטליות הנשית ובתפקודה של האישה בכל מערכות החיים. כאן מבחנה האמיתי של האישה המודרנית: האם האינטלקט ידחק את המידות הטובות שנשים התברכו בהן, או לא? נושאים אלו ואחרים מחייבים ליבון, בירור עיון ולימוד. לענ"ד חשוב כרגע בעיקר מספר הנשים הלומדות והמעצבות את אישיותן של נשות דורנו. זו המשימה העיקרית, ולא קומץ של כמה נשים אינטלקטואליות הרוצות להגיע לרמה למדנית, גם אם הדבר יבוא על חשבון אימהותן ונשיותן, ועל חשבון השכלתן התורנית של רוב הנשים שאינן שאפתניות בתחום זה דווקא.

           

בית המדרש הנשי חייב להיות שונה מהותית מבית המדרש הגברי: באופיו, באווירתו המוסרית והחווייתית, במיגוון תלמידותיו ובמשך זמן לימודו. בית המדרש הגברי בנוי בעיקר על מאמציו האינטלקטואליים האליטיסטיים (כידוע, תנועת המוסר שאפה לאזן את גישתו של בית המדרש הגברי, ואולי שונותו של בית המדרש הנשי תשפיע לטובה על זה הגברי...).

           

כדי שבית המדרש הנשי ישתלב בבניין התורה הנמשך מסיני לדורות, עליו להקפיד מאוד על צוות ההוראה שלו. המורים צריכים להיות כולם תלמידי חכמים שיראתם קודמת לחכמתם. לצערי, האקדמיה אינה מטפחת בהכרח סוג זה של תלמידי חכמים. אמנם יש גם אקדמאים רבים שיראתם קודמת לחכמתם, אולם תופעה זו - שהיא מצויה ב"ה - אינה בזכות המסגרת האקדמית בלבד. זו לכשעצמה אינדיפרנטית ונייטרלית במקרה הטוב. נשים ברמה תורנית לא אקדמית מצויות פחות, ובין היתר מהסיבות שמנינו: נשים צעירות מעדיפות, ובצדק, את בניית ביתן. לכן יש צורך להסתמך יותר על כוח הוראה גברי.

           

הבעייתיות שהיצגנו כאן יכולה לאפיין גם בית מדרש גברי. אלא שבבית המדרש הנשי, שהוא חדש, צעיר, חסר ניסיון ומסורת, הבעיות מרובות יותר. על נשות דורנו לסלול את דרכן שאינה קלה, תוך התנסות עצמית. הן יכולות לבנות נדבך נוסף בבניין התורה העתיק וההולך ונבנה מדור לדור, והן יכולות לבנות להן אוהל רעוע מחוץ לגדר חלילה. על הראשונות נאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה...".

 

ד. המימוש העצמי

כאן נעוץ עומק הוויכוח עם הפמיניזם המיליטנטי (ויש להדגיש את התואר האחרון. כי אנו מזדהים  עם הדרישה הפמיניסטית המוצדקת להכיר באישה ובכישוריה כאישיות בזכות עצמה וללא אפליה). אנו סבורים שמימושה העצמי של האישה מותנה באיזון נכון בין כל תפקידיה, מבלי לקפח אחד מהם. האימהות חייבת לתפוס מקום מרכזי, לפחות בפרק הזמן שהאישה מסוגלת לו. תפקידים אחרים בחיים יוכלו להתמלא בזמן אחר המתאים להם יותר. יש לטפח כל כישרון בעתו ובזמנו.  אי לכך, על החברה להימנע מלהפעיל לחץ שימנע מהאישה לממש את עצמה בצורה טבעית. לכן מקצועות תובעניים אינם חייבים להיות מקצועות המתאימים לנשים צעירות. החברה צריכה להימנע מלפאר ולרומם נשים צעירות העוסקות בתפקידים ועיסוקים המחייבים התמסרות גבוהה מדי. עתידה והמשך קיומה וקידומה הבריא של החברה האנושית תלוי בכך. ואם העולם עדיין לא בשל להבין זאת – על החברה הישראלית, ובפרט הדתית, לשאת בגאון את דגל הקדמה, הנאורות, השפיות והטבעיות, ולא להיגרר אחרי ססמאות המסמאות את העיניים.

 

 

ה. העלילה הפטרנליסטית

אחת העלילות שפמיניסטיות מיליטנטיות מאשימות את הגברים היא הפטרנליזם, שכאילו הגברים רואים את עצמם פטרונים על הנשים ועיסוקן. שהדי במרומים! לא מיניה ולא מקצתיה!  התורה מונחת במקומה, וכל הרוצה ללמוד לשמה יבוא וילמד. אדרבה, חובתנו ללמד כל מי  שרוצה באמת ללמוד לשמה. אולם יש לנו אחריות על דבר אחד: שהתורה שתילמד – בין על-ידי גבר, בין על-ידי אישה – תהיה אותה תורה הנמשכת והולכת מסיני ועד היום. וכל מי שמנסה לפגוע ברציפות זו, בין גבר  בין אישה, דינו כאמור בתורה עצמה על הנוגע בהר...

           

עלילה פטרנליסטית זו מתחילה בהבנה מוטעית של מוסד  הקידושין. כשמו כן הוא, המוסד המקודש שעליו מושתתת המשפחה בישראל. הגבר אינו "קונה" את האישה במשמעות קניינית-רכושנית. כל  מערכת היחסים הממונית בין האיש  והאישה היא תוצאה  של הסכם ולונטרי ביניהם. הביטוי "קניין" המוזכר במשנה[4] בא לבטא את הצורה החיצונית שבה  החתן מבטא את רצונו לקדש את הכלה. חובה זו מוטלת עליו, כי הוא המצווה בהקמת המשפחה ובקיומה.

           

נקטנו בכוונה דוגמא זו, משום שמצאנו לא אחת שנשים, המגדירות את עצמן שומרות הלכה, נצמדות בכוונה לפירוש מסולף של הקידושין כדי לערער באמצעותו את סמכות ההלכה. תופעה זו מאפיינת לימוד תורה שלא לשמה, הבא להצדיק את העלילה הפטרנליסטית, שאינה אלא פרי דמיונן. זוהי הנקודה המרכזית בדיוננו. לא האם האישה תלמד תורה. היא כבר לומדת, ותלמד עוד יותר. השאלה היא: איך תלמד תורה? מה יהיו מקורותיה הרוחניים? מי יהיו רבותיה? איזה אופי ישא בית המדרש הנשי? זוהי השאלה  המרכזית. יש רק למנוע מהדמגוגיה להטות את הדיון מאפיקו המרכזי לשאלות צדדיות ולא רלבנטיות.

 

ו. איזה בית מדרש?

וכאן השאלה העיקרית. האם בית המדרש הנשי, ההולך ומוקם לעינינו, יהיה המשך של בית המדרש המקובל בישראל מדורי דורות, או שהוא  יהיה אוהל רעוע מחוץ לגדר? אני תובע שבית המדרש יהיה המשך ישיר של הבית הגדול ההולך ונבנה מהר סיני ועד היום. אך לצערי יש נשים (ויש להדגיש שהן מיעוט רעשני שאינו מייצג) המוכנות לבנות להן במה חיצונית. אחת מהן אף התבטאה במפורש שזה חידושו של בית המדרש הנשי, שהוא רואה את עצמו מחובר גם לנשים שאינן רואות בהלכה דבר המחייב לכל דבר. כלומר, הסולידריות הנשית היא העיקר, ולא זו התורנית...

 

כאן אני רואה את הסכנה הגדולה. האם המהפכה התורנית, המתחוללת ב"ה לעינינו, באה לבנות או להרוס? הדבר תלוי כרגע בנשים המנסות להוליך את המהלך. עליהן לרדת מן הגדר ולהתחבר לעולם התורה. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכמה צעדים פשוטים אך עקרוניים. בראש מערכת ספר תורני, או ביטאון תורני, חייבת לעמוד אישיות תורנית בכירה שתתווה את הדרך ואת סגנון המאמרים ותוכנם. בעריכת כנסים תורניים יש צורך לשתף תלמידי חכמים מובהקים  בקביעת סדר היום, הנושאים, המרצים וכל יתר הפרטים. זימונם של רבנים להרצאות אינו פותר את הבעיה. יש צורך בשיתופם המלא והפעיל כבר בשלב התכנון, כדי למנוע בעיות שקשה לתקנן אחרי שהתעוררו.

 

ז. רוח פרצים

הבעיה העיקרית של הציבור הדתי-לאומי אינה מעמד האישה, עד כמה שיש המנסים לעשותה אקוטית. ב"ה מתרבים הספסלים בבתי המדרש לנשים. לימוד התורה, כשהוא נעשה לשמה, ימצא גם את הדרכים המעשיות ליישם את ההלכה למעשה, ונשים תמצאנה את סיפוקן הרוחני. חשיבה יצירתית, כשהיא באה מתוך בית המדרש, שבו נלמדת תורתנו הנצחית לשמה, בהדרכתם של תלמיד חכמים מובהקים, תביא פתרונות טבעיים אמיתיים ויצירתיים לכל השאלות.

           

בעייתו העיקרית של הציבור היא היותו יושב בין המשפתיים, ורוחות פרצים הנושבות מכיוונים שונים, עלולות לכבות את גחלתו. יש חשש מפני אווירה "אנרכיסטית" ביחס להלכה ולאמונה. האווירה חודרת לכל הבתים ולכל המינים, גברים ונשים גם יחד. עצתי לנשים היא: לא לאפשר  לאווירה זו לנצל אותן למטרה  הפוכה מזו שהן שואפות לה בכנות ובתום.

           

המאור שבתורה הוא הערובה היחידה לקיומו ולקידומו של כל ציבור בישראל. בתי המדרש הגבריים כבר קיימים, ולכל גבר הרוצה ללמוד יש אפשרות להאיר את עצמו באורה של תורה (מיהו, גם עליו להיזהר מלהחליף תכלת בקלא-אילן). בית המדרש הנשי הוא חדש. עדיין אין לו מסורת. יש חשש שהנשים, בצימאונן לתורה, עלולות לשתות בטעות חומץ ממקום יין. לנשים, זו הזדמנות היסטורית לבנות את בתי המדרש שלהן. אחריות עצומה מוטלת על כתפיהן. רובן מבינות זאת, ובונות את בית המדרש הנשי בזהירות, בעדינות ובאחריות. אני קורא בזאת גם לאחרות להצטרף לאחריות זו, להכיר בגודל השליחות, להפריד הפרדה גמורה בין הנושא הנשי לבין ערעור רציפותה של ההלכה. (בכל חידוש יש חשש לנתק. אולם אם הוא נעשה  בזהירות ובשיקול דעת, ניתן למנוע חשש זה, ואדרבה, להעשיר את המורשת ההלכתית הנצחית תוך יישומה בנתונים החדשים). עירוב התחומין מזיק לקידום מעמדה האמיתי של האישה.

           

הנשים – שבנו את בית יעקב בכל הדורות – הן שיכולות לבנות אותו גם עתה. עליהן מוטלת האחריות הכבדה לכך שבניין התורה לא יהיה פרוץ לרוחות הסערה המאיימות לפרוץ לתוכו. נשים אלו יזכו להיות שלוחות מצווה להוסיף נדבך נוסף בבניין התורה  לדורות.

 

 


[1] כדאי להעיר שספרו זה בנוי כדוגמת ספרו של רב יצחק אלפס על הש"ס, שבו תמצת החפץ חיים את המסקנות ההלכתיות של הסוגיות, בסדר קודשים בעיקר, בלשונו המקורית של התלמוד. אין בספר חריגה מעיקרון זה אלא במקום זה בלבד, במסכת סוטה.

[2]  ההנאה היא מרכיב חשוב בלימוד תורה: עי' "אגלי טל" (בהקדמה).

[3]  עי' משנ"ב (סי' קו ס"ק ד).

[4] קידושין (פ"א מ"א).