הגדרת קבלת מצוות בגיור

הגדרת קבלת מצוות בגיור

מאות אלפי עולים שאינם יהודים חיים בתוכנו, מעורים בחברה הישראלית ובאופן טבעי מתקשרים לבני זוג יהודים. המספרים גדלים והולכים, ארבעת אלפים בשנה לפי חישוב סטטיסטי.

בתי הדין המיוחדים לגיור הולכים אחר פסקי ה'אחיעזר', כפי שהרבנים הראשיים לדורותיהם נהגו והורו לעת הזו, אך לאור המספרים הגדלים והולכים, עולים קולות של אנשים, וביניהם רבנים, הטוענים כי בעת כזו יש להקל יותר ולילך בשיטתם של הראשל"צ הג"ר בן ציון חי עוזיאל זצ"ל ועמו הג"ר משה הכהן זצ"ל. הללו הקלו מאוד בהגדרת קבלת מצוות. מאידך גיסא, יש המערערים על דרכם של בתי הדין לגיור וטוענים שהם מקלים יתר על המידה.

רובם המוחלט של הפוסקים אינם מוותרים על קבלת מצוות בתהליך הגיור. אך האם בשעת דחק כזו של תערובת אלפי גויים בתוכנו אפשר לסמוך על הדעות המקלות בגיור? מדובר בשאלה מורכבת הלכתית ומציאותית, במאמר מוצגות בהרחבה סוגיות מרכזיות וציבוריות שעסקו בשאלה זו והשוואתן לנידוננו ו'ליקוטי בתר ליקוטי' אחר סברות ראשונים ואחרונים שחיפשו ויש שאף מצאו דרכים להקל ליחיד ובעיקר לציבור. 

למאמר המלא

משטר אנושי- מצווה או גנאי?

משטר אנושי- מצווה או גנאי?

מהו המבט הנכון על המשטר האנושי – הפוליטיקה? העמדות בשאלה זו קוטביות: החל מהגדרתו בתור תכלית ופסגת המעלה האנושית, וכלה במבט שלילי ועוין עליו. שאלה זו מקבלת עומק נוסף כאשר היא נדונה בהלכה ובהגות היהודית - שהרי אין זו שאלה שיש לה רק משמעות אנושית, כי אם גם משמעות רוחנית ודתית. שאלת מקומה של הפוליטיקה ביהדות מעוררת מיד את סוגיית הניגוד בין מלכות האדם לבין מלכות שמיים.

האזכור הראשון לפוליטיקה וממשל של עם ישראל בתנ"ך נמצא בהבטחה לאברהם אבינו "ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו" (בראשית י"ז). הבטחה זו רומזת שקיומו של משטר אנושי בעם ישראל הינו חיובי - שהרי לא מסתבר שהבטחת הקב"ה לאברהם היא שבניו יחטאו בהקמת משטר אנושי.

לעומת זאת, בפרשת המלך בספר דברים מוצגים הדברים באור שלילי "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים" (דברים י"ז), גם בספר שמואל מוצגת בקשת ישראל למלך כבקשה בעייתית.

במאמר זה נעסוק ביחס הכפול לקיומו של משטר אנושי בתנ"ך, נברר את דברי חז"ל החולקים אם יש מצווה להקים משטר אנושי או שיש נכונות אלוקית להיעתר ל'תרעומת' האנושית, וננסה ללמוד מדברי הפוסקים האם משטר אנושי הוא לכתחילה או בדיעבד.

למאמר המלא

'שיור אמה על אמה' לזכר החורבן

'שיור אמה על אמה' לזכר החורבן

תקנת חכמינו להשאיר בבית מקום אחד שאינו מסויד היא חלק ממכלול תקנות שתיקנו חכמינו ז"ל לאחר חורבן בית המקדש, כדי לזכור את ירושלים ואת המקדש גם בחורבנם. הרקע לתקנה זו מובא בתוספתא, בדיון בין רבי יהושע לפרושים: "כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם" בסופו של הדיון ביאר רבי יהושע שאמנם, עם כל הכאב על החורבן, עם ישראל אינו יכול להיות משותק עקב החורבן אלא עליו להמשיך את חייו, אך יחד עם זה, עם ישראל צריך לחיות את זכרה של עיר הקודש והמקדש, באופנים מסוימים.

מהי ההשלכה ההלכתית של דיון זה לימינו? האם יש חובה להשאיר 'אמה על אמה' שאינה מסוידת כשבונים בית חדש, והיכן יש להשאיר אותה? והאם מותר להוסיף על אותו מקום בקיר, ציור או כיתוב שיש בו אזכור של ירושלים?

למאמר המלא

נישואין עם בן זוג שאינו יכול ללדת

נישואין עם בן זוג שאינו יכול ללדת

האיש מצווה על פרייה ורבייה, ולא האישה. לכן נפסק שלא יישא אדם אישה עקרה וזקנה ושאינה ראויה לילד, אלא אם כן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה. בימינו כאשר קיימים פתרונות רפואיים שונים הפותרים חלק ניכר מבעיות הפוריות או עוקפים אותם, הדיון מורכב יותר ויש לבחון כל מקרה לגופו.

האם חובה לגרש אישה עקרה? האם לאישה, שאינה מצווה על פרייה ורבייה, יש טענה לתבוע גט במידה והבעל הוא העקר? האם ניתן לכפות טיפולי פוריות על בן הזוג במידה ויש בעיה? האם ישנם טיפולי פוריות שאינם עומדים בהגדרת קיום מצוות פרייה ורבייה?

שאלות אלו ועוד ידונו במאמר העוסק בשאלת הנישואין במצבים שונים של פגיעה בפוריות של אחד מבני הזוג, ויצוינו פתרונות הלכתיים ומעשיים למצבים אלו. חשוב לציין שכל פתרון מותנה בהיתר אישי מפוסק הלכה, בנכונות של שני בני הזוג לו, ובידיעתם שייתכן שיהיה צורך במימון שעלול להיות נכבד מאוד. לכן, למעשה, על בני הזוג לסכם ביניהם מראש את סוג הפתרון.

למאמר המלא

בין חורבן רוחני לחורבן ממשי

בין חורבן רוחני לחורבן ממשי

המשנה במסכת תענית (פ"ד מ"ו) מונה: 'חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב', ואחר כך היא מפרטת: בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.

שלושת השבועות נפתחים בתענית ציבור ומסתיימים בתענית ציבור. כביכול, כל הימים היו ראויים שיהיו ימי תענית, אלא שאיננו יכולים לעמוד בכך, ודיינו במה שגזרו עלינו חז"ל.

כאשר אנו סוקרים את אשר אירע בשתי התעניות, נראה שיש לחלק ביניהן. בי"ז בתמוז אירעו פגיעות במהות הרוחנית של ישראל – שבירת הלוחות היא פגיעה בקשר החי והממשי בין הקב"ה לישראל, ביטול התמיד הוא ביטול עבודת ה' התמידית, שרֵפת התורה והעמדת צלם בהיכל, אף הן פגיעות רוחניות במהות הקשר שבין ישראל לקב"ה. הבקעת העיר היא חריגה לכאורה, ונעמוד על כך להלן. לעומת זאת, בתשעה באב אירעו פגיעות בבניין הממשי – מניעת הכניסה לארץ, חורבן בית המקדש, חורבן ביתר – המשגב האחרון בבית שני, וחרישת ירושלים.

התאריך המתחיל – י"ז בתמוז – מתאפיין בפגיעות שהן בבחינת 'יציאת נשמה', ואילו התאריך הסוגר – ט' באב – מתאפיין בפגיעות שהן בבחינת מיתת הגוף ומיתת האיברים הלאומיים. כביכול באירועי היום הפותח הפגיעה היא 'כפירה בעיקר', עקירת עצם הקשר בין ריבונו של עולם לבין עם ישראל, ואילו באירועי היום הסוגר הפגיעה היא 'קיצוץ בנטיעות' – החרבת הגוף הלאומי החי והפרדת הנשמה מן הגוף. הנשמה פורחת אל על, והגוף נותר מת בלא חיות רוחנית.